<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף ט:</h2>
ופי' יטול על שולחנו כלומר שיש לו להפסיק מאכילתו כדמוכח בגמ', ואקשינן בגמ' מדתנן במסכת שבת התחילו אין מפסיקין, פי' מי שלא התפלל וישב לאכל על שולחנו ונזכר אינו מפסיק אלא גומר סעודתו והדר מתפלל, ומשני רב ספרא דהתם בדאיכא שהות להתפלל אחר סעודתו, ומתני' דהכא בשאין לו שהות ליטול אחר סעודתו ומשום הכי מפסיק. וכשחוזר לסעודתו אינו צריך לחזור ולברך המוציא אלא אוכל כדרכו, וכן כתב הרב ר' יום טוב אלשבילי ז"ל. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל דביום טוב [ראשון] דהוי חיוב לולב מדאוריתא מפסיק אפי' שיש לו שהות ביום ליטול אחר סעודתו, כדקא מפליגינן התם בשבת בין קרית שמע דאוריתא ובין תפלה דרבנן, דלקרית שמע מפסיקין אפי' שיהא לו שהות, ולתפילה אין מפסיקין, אבל ביום טוב שני דחיוב לולב מדרבנן אם אין שהות ביום מפסיקין, ואם יש לו שהות אינו מפסיק. והיכא שלא התחיל לאכול כתב הרב ז"ל דאינו אוכל עד שיטול לולב דילמא יפשע ולא יטול אחר כך, וכך עמא דבר. כל הדינין הן [בין] בלולב בין בהדס בין בערבה בין באתרוג ואין ביניהם הפרש כלל.
<h2>דף כג.</h2>
ותו אמרי' התם נשים לאשמועינן דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, ור' שמעון פוטר בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, והוא הדין לעבדים דקימא לן כל מצוה שאין האשה חייבת אין העבד חייב בה. וקיימא לן כר' שמעון דאמר סומא חייב ונשים ועבדים פטורין מן הציצית דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. אבל הרב ר' יעקב מקורביל ז"ל כתב דאשה פטורה מן הציצית, אבל אם רוצה לברך הרשות בידה, וכן כתב הרב ר' פרץ ז"ל, וכן ראיתי לשר של קוצי ז"ל שכתב משמו של רבי' תם ז"ל דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב הרב ז"ל נשים פטורות מן הציצית ואם רצו לברך יברכו, וכן דעת ר' יום טוב אלשבילי ז"ל. ואינו כן דעת הר"ם במז"ל שכתב נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי חכמים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצוות, ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה, וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותה מצוה בלא ברכה אין ממחין בידם. טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולם מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין אותן בלא ברכה, עד כאן. והעקר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן ראיתי שרבי' יעקב החסיד ז"ל שאל מפמליא של מעלה נשים שמברכות בסוכה ולולב ושופר או בשאר מצוות אם היא ברכה לבטלה, והשיבו לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו שם אלהיכם והעד מגלה וחנוכה, שמאחר שהיו באותו הנס חייבות בהן ומברכות עליהן, בלולב נמי מצינו שבא לזכר שאין לו אלא לב אחד, ובשופר נמי אמרי' אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות ותמליכוני עליכם וזכרונות שיבא זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר, לפיכך אם באה לברך בלולב ובשופר הרשות בידה, כל זה השיבו לו.
המדליק נר חנוכה ראשונה מברך שלש ברכות שהן בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של חנוכה, בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, בא"י אמ"ה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה. מכאן ואילך אינו מברך אלא שתים שהם להדליק נר של חנוכה ושעשה ניסים לאבותינו וגו'. ובפרק במה מדליקין מוכיח דיכול אדם לומר אשר קדשנו אע"פ שהוא מדרבנן משום לאו דלא תסור.
כל מצוות עשה שבתורה חייב אדם לברך עליהן קודם שיעשה המצוה, דגרסינן בפסחים בפרק קמא כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשיתן חוץ מטבילת גר, מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי. ולא מיבעי מצות עשה מן התורה דאפילו מצוה מדבריהם חייב לברך קודם עשייתה. ויכול לומר המברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו אפי' על מצוה דרבנן, ואקשינן במסכת שבת בפרק במה מדליקין והיכן צונו, ופריק רב אויא אמר מלאו דלא תסור, רב נחמן אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, הילכך מצות עשה מן התורה או מדברי סופרים כגון מקרא מגילה או הדלקת נר חנוכה או הדלקת נר שבת או עירובין מברך עליהן כמו על מצות עשה שבתורה, כדמוכח במסכת שבת בפרק במה מדליקין. וקבלה היא בידינו מהגאונים ז"ל שצריך לברך מעומד כל ברכה של מצוה וסמך יש להם מן הכתוב דכתיב ויברך את כל קהל ישראל [וכל קהל ישראל] עומד ויאמר ברוך ה' וכו'.
<h2>דף כג:</h2>
ונשאל לרשב"א ז"ל מי שבא להדליק נר שבת ונר חנוכה אי זה מהם קודם, והשיב ז"ל דנר שבת קודם דקימא לן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, הילכך דנר שבת קודם. ואע"פ שהדליק של שבת ובירך עליו להדליק נר של שבת, אינו נאסר בהדלקת נר חנוכה, דהדלקת נר שבת אינה קבלה של שבת, כלומר שיהא אסור לעשות שום מלאכה מכאן ואילך. והביא ראיה מדגרסי' בסוף פרק במה מדליקין התחיל לתקוע תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת, כלומר שאע"פ שהדליק נר שבת בתקיעה שלישית עדיין יכול לצלות דג קטן או מדביק פת בתנור ויקרמו פניה עד שלא יקדש היום, משמע מהתם דהדלקת נר שבת אינה קבלה הילכך נר שבת שהוא תדיר קודם. וראיתי מי שרצה לסתור דברי הרב ז"ל ואין ממש בדבריו, וכך ראיתי שכתב השר של קוצי ז"ל שאין הדלקת נר שבת קבלת שבת והביא הרב ז"ל אותה ראיה שהביא הרשב"א ז"ל.
ואפי' יש לו מאה בתים צריך להדליק בכל בית ובית נר של שבת ודי לו בברכה אחת אם היה בדעתו מתחילה לכך, כך נראה לי. אבל אין מברכין בנר יום הכפורים אע"פ שנאסר האור ביום הכפורים כמו בשבת, לפי שהדלקת נר ביום הכפורים אינו אלא מנהגא כדמוכח בפרק מקום שנהגו, ואמנהג לא מברכינן וכן כתבו בתוספות.
<h2>דף כה:</h2>
יש מי שכתב שהדלקת נר שבת אין צריך ברכה ומביאין ראיה מדגרסי' בפרק במה מדליקין אמר רב נחמן בר רב חסדא אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רבא הדלקת נר בשבת חובה, ומדקרי לה חובה שמע מינה דאינה טעונה ברכה, כדאמרי' מים ראשונים מצוה וטעונים ברכה, אחרונים חובה ואין טעונין ברכה, ורת"ם ז"ל כתב דמים אחרונים משום הכי קרו להו חובה לפי שהרגו את הנפש או מפני סכנת מלח סדומית והם יותר (חבורים) [חמורים] מן הראשונים ופשי' דלא קרו להו חובה משום דאינן טעונין ברכה, והטעם שאין מברכין על שום מצוה שעושין מפני חשש סכנה כגון המצנן את המים בלילה מפני סכנת עלוקה או כדומה להם, ומיהו בהדלקת נר שבת חייב לברך דאיכה מצוה עונג שבת. וכן כתב מר רב עמרם גאון ז"ל המדליק נר בשבת מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת. ורת"ם ז"ל הוסיף ואמר שמצוה להדליקו לשם שבת לומר שאם היתה דולקת מבעוד יום שצריך לכבותה ולהדליקה פעם אחרת לשם נר שבת, והביא ראיה מדאמרינן בפרק במה מדליקין אמר ההוא סבא תאנא ובלבד שלא יאחר ונכון הוא. ונראה לי שאינו רשאי לשוח כלל עד שיסיים מלהדליק כל הנרות כמו בביעור חמץ או בשאר מצוות, ואם שח חוזר ומברך אחרת, אבל אם שח מעניין המצוה כגון שיאמר תן לי נר או שמן וכיוצא בזה אין צריך לברך פעם אחרת כדאמרי' במסכת ברכות בעניין המוציא טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך.
<h2>דף עט:</h2>
ספר תורה שאינו מעובד בעפצים יש מי שאומר שמברכין עליו כדרכו לפי שהעבוד שלנו הוא כעפצים שלהם בעבור הסיד שמשימין בו, ויש מי שאומר שאין מברכין עליו כלל. וראיתי שרבינו יעקב החסיד שאל דבר זה מפמליא של מעלה הלכה כמי והשיבו לו האלקים אמר רב כשר לכל ישראל. ועוד שאל הרב ז"ל על ספרי תורה שלנו שאפי' לדברי רת"ם ז"ל שמתיר עבוד הקלפים אע"פ שאינם עפוצים יש ספק בדבר שהרי אותו עצמו שאנו מתירין אין מעובדין לשמן, ועל כן שאל אם ראוי לברך ברכת התורה ואע"פ שאינן מעובדין לשמן או אינן ראויים, והשיבו דבר זה מסורת היא בידינו ודאי מעובדין שלא לשמן פסולין הא סתמן כשרין, ופרשו אם המעבד עבדן בפירוש לשם ספרים אחרים ונמלך אחר כן לכתוב בהן ספר תורה, אבל כל מי שירצה לקנות וקנאן הקונה לשם ספר תורה כשרים, כל זה השיבו לו.
<h2>דף קח:</h2>
ולדידי קשיא לי טובא בהני ברכות דאמרינן [ברכות ס' ע"ב] כי מנח ידיה על עינא בא"י אמ"ה פוקח עורים, דהא אמרינן במסכת שבת בפרק שמונה שרצים יד לעין תקצץ, כלומר בלא נטילה מפני שרוח רעה מצויה בידים טמאות בשחרית ומסמאין את העינים וכן פרש"י ז"ל התם, יש לי לומר הדחק דהכא מיירי שהעביר הידים בעיניו על ידי הסדין דאפשר דעכשו לא אכפת לן, כך נראה לי.
<h2>דף קלה.</h2>
ונשאל הרשב"א ז"ל גר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שנולד מהול אם מברכין על מילתן אם לאו. ואם מברכין עליהן אי זהו נוסח הברכה. והשיב ז"ל שזו מחלוקת ישנה בין גדולי העולם ז"ל, ותחלה אקדים לך הקדמות מפני שמחלוקתן תלויה בהן, תדע שבפרק ר' אליעזר דמילה נחלקו בברייתא בקטן שנולד כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו דם ברית אם לאו, דתנא קמא סבר דב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ור' אליעזר ב"ר שמעון סבר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו על הגר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים שצריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ופסק רבינו האי גאון ז"ל כר' שמעון בן אלעזר בקטן שנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו ממנו דם ברית וכן העיד משמן של רבנן קמאי דמתיבתא שכך הסכימו. ועוד נחלקו בזה רבה ורב יוסף אם מילתו ודאי או מן הספק, רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא ורב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא, כלומר רבה סבר ערלתו מסופקת ומן הספק אנו צריכין להטיף דם ברית, ונפקא מינה לחלל עליו את השבת, וקיימא לן כרבה דכל רבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה קנין ומחצה. ואחר ההקדמה הזאת שהקדמתי לך [אגלה לך] מחלוקתן שהגאונים ז"ל והרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל כלם בהסכמה אחת דכל ספק בדרבנן אין מברכין עליו, וכל ברכות המצות דרבנן הם, והילכך אע"פ שעקר המצוה דאורייתא כיון שהברכה מסופקת, מספק אין מברכין אותה, והילכך כיון שערלה זו אינה ודאי אלא ספק ומספק אנו מטיפין ממנו דם ברית, הברכה שהיא דרבנן אין מברכין מספק, ועל כן כתב רבינו האי גאון ז"ל בנולד כשהוא מהול שאין מברכין על המילה, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל. ויצא להם זה ממה שאמרו בפרק במה מדליקין אמר אביי ודאי דדבריהם [בעי ברכה, ספק דדבריהם] לא בעי ברכה. ואמרי' נמי בברכות ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא קרית שמע אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אמת ויציב חוזר ואומר, אמת ויציב דאורייתא קריאת שמע דרבנן. ועוד הביא ראיה הר"ם במז"ל בתשובה מדאמרי' בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, אבל רש"י ז"ל כתב בהפך מהם ונראה שם מדבריו בפ' במה מדליקין דרבא פליג עליה דאביי וסבר דאפי' ספק דדבריהם בעי ברכה. ומיהו דוקא בדבר שעקרו מדאורייתא כגון מילה וכיוצא בהן אבל ק"ש דעיקרו דרבנן לא, ולדבריו נולד כשהוא מהול אע"פ שערלתו ספק מברכין על מילתו דמשום ספק בשל תורה מטיפין ממנו דם ברית. וכן דעת מורי הרב ז"ל, ואיני מכניס ראשי ביניהם להכריע אע"פ שדברי הגאונים ז"ל יותר נוחין לפי פשטן של הלכות, ולדברי הגאונים ז"ל אפי' אביו אינו מברך להכניסו דשמא אין זו ערלה. ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול יש בו מחלוקת גדולה ואין זה מקומו להאריך, אבל בדרך כלל, יש מן הגדולים שאמרו שאין צריך להטיף, וכדמשמע בההיא דר' שמעון בן אלעזר שכתבתי דאמ' לא נחלקו אלא בגר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי אומרים צריך להטיף ובית הלל אומרים אין צריך להטיף, ולדבריהם אם אין צריך הטפת דם אין עסק לברכת מילה. אבל הגאונים ז"ל הסכימו רובן שצריך להטיף ויש להם ראיות גדולות על מה שיסמוכו וקבלתם תוכיח. ולדבריהם כתב מורי הר"ם ב"ן ז"ל שצריך לברך לפי שאין הטפה זו מספק כהטפת מי שנולד כשהוא מהול, דהכא מן הודאי אנו מטיפין מהן דם ברית להכניסם בבריתו של אברהם אבינו ובה נכנסין תחת כנפי השכינה ומברכין עליה בא"י אמ"ה אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים וכן בעבדים, ע"כ.
<h2>דף קלז:</h2>
גרסי' במסכת שבת בפרק ר' אליעזר דמילה תנו רבנן המל אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על המילה. וא"ת אמאי לא מברכינן נמי על הפריעה דהיא גופה מצוה היא כדאמרי' מל ולא פרע כאלו לא מל, יש לומר דפריעה גופה נקראת מילה, דכתיב ומול את בני ישראל שנית. וצריך לברך מעומד כמו שכתבתי בתחלת זה השער. והמל את הגדול צריך לכסות את הערוה קודם שיברך, אבל בקטן יש מי שאומר דלא צריך לכסויי דלא גרע מצואה דאמרי' במסכת ברכות דכל היכא דלא אכל התינוק כזית דגן בכדי שיאכל גדול אכילת פרס דמותר לקרות קרית שמע כנגד צואתו, כ"ש ערוה של זה הקטן דיכול לברך לפניה. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דאינה קרויה ערוה עד שיהיה גדול, והביא ראיה מדאמרינן במסכת (כתובות) [ברכות] היה ישן במטה ובניו ובני ביתו עמו לא יקרא אלא א"כ טלית מפסקת ביניהם, ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר. אבל מכל מקום ראוי להחמיר ולכסותה.
וגרסי' נמי התם אבי הבן אומר בא"י אמ"ה להכניסו בבריתו של [אברהם] אבינו, וצריך לברך מעומד, והעומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. וצריך שיברך על המילה ואינו מברך למול לאפוקי ממקצת מפרשים ז"ל שכתבו דמברכין למול ואינו נכון כמו שאכתוב לקמן בסייעתא דשמיא.
וכתב הרב בעל העיטור ז"ל והא דלא מברכינן שהחיינו במילה כדמברכין בפדיון הבן, מסתברא משום דהיא מצוה דרמיא אבי דינא עד כאן. פירוש לפירושו קטן שאין לו אב בית דין חייבין למול אותו כדמוכח בפרק קמא דקידושין, וא"כ אי אמרינן דמברכין עליה שהחיינו זמנין דמתרמי דאין לו אב, ואינו דין דמברכין בית דין שהחיינו על בן זה שהוא זר להם. ואני הקטן מקטני תלמידיו שמעתי טעם יפה בשם רת"ם ז"ל דהטעם הוא דלא אמרינן שהחיינו משום צעריה (ל)[ד]ינוקא, וזהו שאין אומרין שהשמחה במעונו, ולית הלכתא כוותיה משום דטריד דאית ליה צערא לינוקא. אבל הר"ם במז"ל כתב דמברכינן שהחיינו במילה מפני שהיא מצוה שאינה תדירה ודינה כדין פדיון הבן.
וכתב הרב ז"ל דהיכא דאיקלע תרתי ינוקי לממהל כחדא בבי כשינתא דבעי ברכה לכל חד וחד, ולא דמי לשחיטה דקיימא לן דאפי' שחט מאה בהמות דדי בברכה אחת, דהתם אפשר לשחוט שתי בהמות כאחת כדגרסי' התם השוחט והתיז שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה, אבל הכא לא אפשר. והרב ר' יעקב ז"ל העיד ששמע מפי רבי' שמשון ז"ל שמברך על כל אחד ואחד דמצוה באפי נפשה היא. ואחר כך ראיתי ג"כ תשובה מהרב ר' שלמה בן אדרט ז"ל שמברך על כל אחד ואחד והביא ראיה מדאמרינן בתוספתא דברכות פרק אחרון עשרה שעושין עשר מצוות מברכין על כל אחת ואחת.
וכתב רב צמח גאון ז"ל דמקום שאין בו אלא אשה והסנדקים מברכת האשה דהיכא דאפשר בעשרה אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר.
ושדר מר רב שלום גאון ז"ל מנהג בשתי ישיבות אבי הבן אינו מברך אלא לאחר המילה שמא תתקלקל ביד המוהל ונמצא ברכה לבטלה, ואל יקשה בעיניך שחיטה ושופר דמברכין קודם ולא חיישינן שמא תתקלקל, אבל מילה שהוא ביד אחר מי יימר דמסיים. ותמיהא לי והא מילה נמי בידו הוא, וכי יברח התינוק מיד המל, יש לי לומר דעניין מילה איירי בין בגדולים בין בקטנים, ואם ימול אדם גדול ויברך ואחר מכן אם לא ירצה זה הנמול מחמת פחד או מחמת דבר אחר יברך זה ברכה לבטלה. וקשיא לי טובא דברי הגאון ז"ל א"כ אפי' המל נמי לבריך אחר המילה וניחוש שמא תתקלקל בידו ונמצא ברכה לבטלה ומאי שנא ברכת האב מברכת המל, וצריך לי עיון. אבל רבי' שמואל ב"ר משה ז"ל כתב דמברך להכניסו קודם שימול משום דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהן קודם עשייתן, ועוד דלהכניסו משמע להבא, כלומר לאחר הברכה אכניסהו לברית, ואין זה מחוור בעיני רת"ם ז"ל משום דאמרי' התם בפרק ר' אליעזר דמילה, המל אומר על המילה ואבי הבן מברך להכניסו בבריתו. והא דאמרי' על כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, דוקא כשהוא בעצמו עושה המצוה אבל זה שהוא עצמו אינו עושה המצוה אלא המל לא אמרו, ומה שכתב רבינו שמואל ז"ל דלהכניסו להבא משמע, תירץ רת"ם ז"ל דלהכניסו לא קאי אגוף המצוה, אלא שהוא מודה להקב"ה ית' שצוה לעשות המצוה כשתבוא לידו. והעולם נוהגין כדברי רב שלום גאון ז"ל ורת"ם ז"ל שאין מברכין להכניסו עד לאחר המילה, וכן עיקר.
נשאל מקמיה מר יהודאי גאון ז"ל היכא דלא ידע אב לומר הברכה מי מברך והשיב הכל מברכין. וגרסינן נמי בפרק ר' אליעזר דמילה המברך אומר אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם וכו' וכתב הרב בעל העיטור ז"ל אין המוהל רשאי לברך לפי שידיו מלוכלכות בדם הברית, וכתב ז"ל ששמע שמנהג טוליטולה וסביבותיה שהמוהל מברך על המילה וחזן הכנסת מברך שאר הברכות, וכן ראוי לעשות, אבל אני רואה מנהג כל הקטלוניא שהמוהל עצמו מברך על המילה ואחר כך נוטל ידיו ומברך שאר ברכות ומנהגן של ישראל תורה היא ואחר כך נהגו להתפלל על הנער אלקינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו וכו', וא"ת היאך יכול להפסיק בין הברכות ובין השתיה שהרי צריך שיטעום מן היין כיון שבירך עליו וא"כ הרי מפסיק בתחנונים, יש מי שתירץ דתחנונים לא הוי הפסקה, תדע לך בהבדלה דר' עקיבא שהיה שותה ויש מי שפי' שרשאי שכיון שנתן בפי התינוק לא הוי הפסקה, ויש מי שאומר שאינו רשאי לומר תחנונים קודם שישתה, כלומר דאחר שבירך כורת הברית ישתה מן היין ואחר כך יאמר אלקינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה וגו' או מה שירצה.
גרסינן התם בפרק ר' אליעזר דמילה המל את הגרים אומר על המילה והמברך אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי בא"י כורת הברית. המל את העבדים אומר על המילה המברך אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית זו היא גירסת הרב בעל הלכות ז"ל. ויש מי שאומר המל את הגרים.
ונשאל הרשב"א ז"ל המל את הגרים ואת העבדים אם הוא חייב לברך על המילה תחלה ואחר כך למול את הגרים כשאר מילות שמברכין תחלה על המילה ואח"כ מברך אשר [קדש] ידיד מבטן, או די שיברך תחלה למול את הגרים או את העבדים ותו לא. והשיב ז"ל זאת מחלוקת ישנה היא וגם נתלית מחלוקתם של ראשונים בגרסת הגמ' לפי שברוב הספרים יש בפרק ר' אליעזר דמילה המל את הגרים אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית וכו', וגירסא זו כתובה ג"כ בהלכות הרב אלפסי ז"ל ועליה הסכימו רוב הגדולים, ולפי גירסא זו ברכה זו למול את הגרים מברכין תחילה קודם המילה ואין מברכין לבסוף כלום, ותדע לך שאין קורין המל אלא לאותו שבא למול ומברך עליה תחלה, שמי שמברך עליה לבסוף אין קורין אותו בהלכה המל אלא המברך, וכמו שאמרו שם תנו רבנן המל אומר על המילה אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו וכו' העומדים שם אומר' כשם שהכנסתו לברית כו' המברך אומר אשר קדש ידיד מבטן וכו'. אבל הרב בעל הלכות ז"ל גורס שם המל את הגרים אומר על המילה ומברך אומר למול את הגרים, [כ]לומר שמברך עליה תחלה וסוף כשאר מילות, ודעת הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל אינו משוה לדעתו כמו שכתבתי, ואע"פ שנראין דבריהם ראיתי נוהגין כאן כדברי בעל הלכות גדולות ז"ל, עד כאן.
<h2>דף קלט.</h2>
והיכא דאיקלע שמיני של מילה בתענית כתבו הגאונים ז"ל דמברך על הכוס ומניחו עד הלילה ואמו של תינוק שותה אותו. ויש מי שאומר דליטעמיה לינוקא כדין ההלכה. וכן כתב ר' האי גאון ז"ל כוס של ברכת חתן וכלה וכוס של מילה או שטועם אחר שפיר דמי. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דאי אקלע ביום הכפורים או בתשעה באב שאין מברכין על הכוס דלא גרע ממקום שאין מוצאין בו יין, ולא מצינא למימר ליטעמיה לינוקא דלית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי (למיצרך) [למיסרך] כדאיתא בעירובין בפרק בכל מערבין, אבל בשאר תעניות דקיימא לן רצו מתענין מברכינן וליטעמיה לינוקא, ואע"ג דאמרינן דהמברך צריך שיטעום הני מילי היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר לא.
והיכא שאירע תשעה באב להיות בשבת או באחד בשבת כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב בחד בשבא דמתבעי ליה לאפסוקי ממיכל וממשתי מבעוד יום דשבתא, מהו לאבדולי, כיון דאמר מר בשאר שבתות מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס הכא נמי אומר הבדלה על הכוס מבעוד יום, או דלמא כיון דאלו מבדיל קבליה לתשעה באב עליה כדרב דאמר בדילנא, ואיחייב ליה בעינוי דשוייה חול דאמר בין קודש לחול ואיתסר ליה בשתיה, דהא אמרינן גבי יום הכפורים ליקדש על הכוס ולימא זמן ולשתייה, כיון דקבלה איתסר ליה עילויה, הילכך לתרח עד דנפיק חד בשבא ומבדיל כד שארי בתעניתיה מקומי דליטעים ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך לו כל היום כולו, דמשמע כל היום כולו אין טפי לא, הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל אבל הכא דהוה אסור למיכל בחד בשבא מבדיל לאורתא דתרין בשבא. וכן שליחא דציבורא מבדיל בבי כנישתא, אבל על נורא לא לברך. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל זה לשונו, ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהני מאי טעמא ליבדיל מכאן ואילך, ואדרבא איפכא מסתברא דכי אסיר למיכל באפוקי שבתא ולא חזו לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי, וטפי בטפי איכא למימר, דאפי' למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כלה, הני מילי היכא דבמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דבמוצאי שבת לא חזי לאבדולי לא מבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון הוא, וכיון דבזמנה לא חזי להבדלה לא מבדיל בלא זמניה, משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ומכל מקום למאן דאמר מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי יומא כלילה של מוצאי שבת הוא, מילתא מחוורתא היא דכי נמי אסיר למיכל ולמישתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך, דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום. וכיון שראינו לרבינו הגדול ז"ל שמסכים לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום כולו, אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת. ואיכא מאן דאמר מבדיל על הכוס ומטעים ליה לינוקא, ואע"ג דגבי זמן דיום הכפורים קאמרי לית הלכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך, התם משום דיום הכפורים אסור כרת חששו ועוד דקאתי בכל יום הכפורים, אבל בתשעה באב אסורא דרבנן ולא דחינן סדר הבדלות דלית להו תקנתא בלא כוס משום גזירה, דבדרבנן לא גזרינן, ועוד דכיון דלא אתי בכל שתא לא אתי למסרך. ולאו מלתא היא דהתם אמרי' לענין מזריע כשותא בכרמא וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך כדאי' בפר' נוטל, ואע"ג דלאו אסור כרת ולא שכיח טפי, והיא היא פרכיה דרב אחא בר יעקב, דאיהו אקשיה וליתן לתינוק ישראל, ומינה קאמרי' ביום הכיפורים לית הילכתא כרב אחא בר יעקב משום דאתי למסרך. וכן פר"ח ז"ל במס' עירובין ש"מ דאפי' באיסורי דרבנן ולא קביעי נמי אמרי' דחיישי לסרכא ומסתברא דבמוצאי שבת שחל להיות תשעה באב לא תקינו הבדלה על הכוס, תדע שהרי אמרו בתחלה קבעוה בתפלה, העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה, ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם, וכפי האי שעתא לא תקינו הבדלה על הכוס כלל, ולא אמרי' המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אין צריך להבדיל, אלו הן דברי הר"ם ב"ן ז"ל.
<h2>דף קנ.</h2>
תו גרסי' התם בפרק ר' ישמעאל אמר אביי מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. וכתב רב נטרונאי גאון ז"ל דבליל שבת מונין כמו בשאר ימים. ואע"פ שאין מונין חשבונות בשבת מותר לפי שהוא חשבון של מצוה.
<h2>דף קנ:</h2>
ואמרי' בשבת בפרק שואל אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אליעזר בן ינאי אסור לאדם שיעשה מלאכה קודם שיבדיל, וכי תימא דאבדיל על הכוס, אמר ליה רבא לרב אשי במערבא אמרי הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדין צרכיהון, פי' מי שרוצה לעשות מלאכה קודם שיבדיל בתפלה אומר המבדיל בין קודש לחול. ופרש"י ז"ל דהוא הכירא בעלמא ללוות את המלך ועבדי צרכיהון ואחר כך מברכין על הכוס, וכתב הרשב"א ז"ל דנראה דדעת רש"י ז"ל דמפרש לה [בלא] שם כלל [ואינו] אומר אלא כך: המבדיל בין קודש [לחול], ומיד מותר לעשות צרכיו ובלבד כשהבדיל בתפלה. אבל הרב אלפסי ז"ל מפרש אותה בשם ובכוס וכרבי נתן בר אמי דתרגמה קמיה דרב דוקא בין הגתות. וכן כתב השר של קוצי ז"ל דצריך שיאמר בה שם ומלכות. ולפי דעת הרב ז"ל שכתב בהאי דמערבא דאמרי המבדיל בין קודש לחול ועבדין צרכיהון, ופי' הוא ז"ל מיירי באדם שרוצה להדליק נר או לעשות מלאכה וכו', נראה שאסור להדליק נר במוצאי שבת קודם שיבדיל או קודם שיאמר המבדיל בין קודש לחול. אבל הרשב"א ז"ל כתב דפי' רש"י ז"ל נראה עקר.
